אני מנסה להבין מה השפיע על גלנר במהלך השנים ומה עיצב אותו להיות המנהל שהוא היום, במיוחד לאחר כל כך הרבה שנים בחברה (כמובן שהרבה זה משהו יחסי, היום עובדי הייטק מחליפים מקום עבודה כל 2.5 שנים בממוצע). כדי לענות לי על השאלה הוא חוזר אחורה לתקופה שבה החברה היתה קטנה, והמנכ"ל יכל להיות החבר הכי טוב שלך.
"אייל זילברמן, נשיא החברה, היה בסך הכל בחור צעיר בן 23 שהחליט להקים עסק עם כמה שותפים", הוא מספר, "למרות שהיה צעיר, למדתי ממנו הרבה. תמיד היו לו פתרונות יצירתיים כאלו. למשל, אני הייתי מגיע אליו עם איזושהי בעיה, מיואש מחוסר הפתרון, והוא בשנייה היה חושב על משהו שכולם פספסו. ממנו לקחתי את הקלילות הניהולית. להגיד `לא כל דבר צריך להיות מורכב, הרבה פעמים הפתרון מאד פשוט אם נסתכל אחרת על הבעיה`. אני מנסה ליישם את זה ביום יום…. למשל, אני מאד משתדל לייצר עם הלקוח שלי מצבים של win win. מי שעובד עם לקוחות בטח יודע שהם לא תמיד מבקשים ממך את דברים ההכי הגיוניים, או אפילו דברים שהם בכלל בהגדרת התפקיד שלנו. אז אני יכול להגיד לו את זה: `תסתכל, זה לא בחוזה`, ולסרב לתת לעובדים שלי לעשות משימות כאלו, או שאני יכול לקחת את זה יותר בקלות, לא לספור בקטנות, להגיד `היום אני עושה לך טובה, מחר אתה תעשה לי`. זה מצב של win winמבחינתי".
אין לי יתרון מקצועי על המנהלים
כמובן שמלבד ההתעסקות אל מול הלקוח, לגלנר יש גם את הניהול היום יומי של המנהלים הכפופים לו. אני שואלת אותו כיצד באה לידי ביטוי התפיסה הניהולית שלו בעבודה מול צוות המנהלים: "לי ברור שהמנהלים שתחתי הם יותר מקצועיים ממני", הוא עונה מיד, "אין לי שום יתרון מקצועי עליהם, אלא להיפך. אין לי בעיה להודות בזה ובעיקר להראות להם את זה כאשר הם מתייעצים איתי. תמיד אני אומר להם שברמה המקצועית הפתרון צריך לבוא מהם כי הם יודעים הכי טוב. אני מאמין שזה מאד עוזר להעצים ולפתח אותם".
יחד עם זאת, נראה שלגלנר לא כל כך פשוט לוותר על התחום המקצועי: "מאד חשוב לי לרדת לשטח, להישאר מחובר ברמה המקצועית למה שקורה. זה עד כדי כך קריטי בעיני עד שלפני 4 שנים, כאשר נכנסתי לתפקיד ניהולי חדש ובכיר יותר, החלטתי בנוסף לקחת על עצמי פרוייקט מורכב ורגיש כראש צוות".
"זה כמו שהרמטכ"ל יחליט פתאום שהוא רוצה לפקד על מבצע מסויים…" הוא אומר. "אבל זה היה לי חשוב כי האמנתי שזה יעזור לי למצב את עצמי מול הלקוח ומול העובדים החדשים שלי כמישהו שמבין עניין ויודע להתעסק עם `השטח`. בדיעבד השגתי את המטרה הזו, זה היה פרוייקט מאד מוצלח, אך המחיר ששילמתי וששילמו המנהלים תחתיי היה לא קטן. מה שקרה, וגם שידעתי שיקרה ולקחתי את זה בחשבון, זה שבגלל ניהול הפרוייקט היה לי הרבה פחות זמן לנהל ולעזור למנהלים שתחתיי בפרוייקטים אחרים. הם הרגישו די מוזנחים תקופה ארוכה ונאלצו להתמודד עם הרבה לבד. האמת היא שאפילו היום, שכבר עברו 4 שנים, אני עדיין תמיד `זוכה` להערה במשובים של העובדים שלי `היום אתה הרבה יותר זמין לנו מפעם`.
קשה להתנתק מהשטח
אז מצד אחד גלנר מכיר במקצועיות המנהלים שתחתיו, מעריך ומוכיר אותה, אבל מצד שני הוא עשה הרבה והקריב הרבה כדי להישאר מקצועי ומחובר לשטח. מה יש לו להגיד על זה, אתם בטח שואלים: "נכון… זה הקושי הכי גדול שלי- ככל שעובר הזמן אני מרגיש יותר ויותר מנותק מהתחום המקצועי וזה לא קל. אני יודע שזה המצב ואני מקבל אותו ולכן גם סומך על המנהלים שלי כל כך, אבל עדיין זה חסר לי. למעשה, רוב התפקיד שלי כיום הוא להתעסק במסביב. למשל, לדאוג שתקציב יגיע אלינו, לחתום על המסמכים ולוודא שהלקוח חותם, לוודא שהחשבוניות יוצאות כמו שצריך… היכולת שלי כמוביל מקצועי לא ממש באה לידי ביטוי בפעולות האלו".
התחושות של גלנר אינן זרות. מנהלים בכירים רבים התחילו את דרכם כעובדים או כמנהלים זוטרים בתחום המקצועי שאהבו, וצמחו ממנו בגלל שהיו טובים במה שהם עשו. אך למעשה, ממש כמו תופעת לוואי, נאלצו עם הזמן יותר ויותר להתעסק בניהול הגדול ולוותר על העבודה המקצועית.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לא לאבד את החיבור ל"שטח"? אני מציעה לחשוב על מספר פעולות יזומות שישאירו אתכם מחוברים. אפשר, בדומה גלנר, לקחת אחריות על פרוייקט גדול ואפשר גם לחילופין להקדיש מספר שעות שבועיות למטרה הזו. שיחות עם עובדים והקפדה על נוכחות פיזית ב"שטח" למשל, יעשו את העבודה.
